"היינו ילדים יתומים להורים נוכחים, אבל נפקדים. לא ידעתי מה ההגדרה של משפחה ואם היו שואלים אותה מהי – הייתי שותקת": אם מישהו זר היה פוגש היום את ריטה (שם בדוי), ספק אם היה יכול לדמיין כיצד ילדותה נראתה. בימים אלה, כשהיא שלמה עם עצמה ומצליחה בתפקידה הנוכחי כמטפלת NLP (תכנות לשוני-עצבי) קשה מאוד לדמיין שהיא גדלה בבית הרוס וחסר אהבה. בריאיון ל"שומרי הסף" מגוללת ריטה את סיפורה, וחושפת את הרגע ששינה את חייה והפך אותה לדמות שהיא היום.

"נולדתי למשפחה מרובת ילדים והייתי הילדה השמינית והקטנה", פותחת ריטה את סיפורה באופן איטי ובזהירות. "היינו ארבעה בנים וארבע בנות בבית מיטלטל, שורד, נושם כאב. אבא שלי זיכרונו לברכה חלה בניוון שרירים, ומחלתו החמירה בהדרגה עד שכבר לא היה יכול ללכת. אמא לקתה בדיכאון אחרי לידה, דיכאון לא פשוט שלא קיבל אז מענה הולם".

"הורי", היא מדגישה, "היו אנשים טובים אך החיים לא היו טובים אליהם. היום, ממרחק הזמן, אני יכולה אפילו להצדיע להם, שהלכו לישון בכל לילה כדי לקום לעוד בוקר, בוקר של הישרדות. עם זאת, אולי מחמת בריאותם הרופפת, לא יכלו לשים לב למצוקה שהייתה בבית".

"אחיי היו מפשפשים בערמות של בגדים ותוהים לעצמם – זה מכובס? מה ניתן ללבוש? מה מצריך שטיפה? דווקא בכיור לא היו ערמות של כלים, כי כמעט לא היו בישולים. אמא הייתה תשושה ושוכבת שעות ארוכות במיטה, ואבא היה מוגבל פיזית ונזקק בעצמו לעזרה סיעודית מסביב לשעון בבית ומחוצה לו. כילדה לא ידעתי מהי עזרה הדדית ומהו הכוח של המשפחה".

המצב בבית רבץ על כתפיה של ריטה הקטנה וכמעט הכריע את כוחותיה. "לא הצלחתי להתרכז בלימודים, בעצם לא ניסיתי ולא רציתי. המורות התלוננו על בעיות התנהגות, אך אני התבוססתי בכאבי ולא היה לי אכפת".

"מצבו של אבי ז"ל הדרדר ועם הזמן הוא התחיל לגרור רגליים ולאט לאט הפסיק להזיז את הידיים ונזקק לעזרה סיעודית רצופה. אחי הגדול ואני הקטנה עזרנו. אני זוכרת את עצמי, ילדה רזה וצנומה בכיתה ב', מעלה את אבא למיטה, מתכופפת לשרוך לו את הנעליים, סוגרת לו את הסוודר ומאכילה".

"אל תחשבי שהייתי גיבורה גדולה", היא נאנחת. "המצב הבריאותי של אבא העיק עלי מאוד וזלל ממני כוחות גוף ונפש. מה הפלא שאחר כך, כשהגעתי לבית הספר, לא הבנתי בכלל מה רוצות ממני המורות?". בעוד חברותיה לכיתה היו ממהרות הביתה אחרי יום הלימודים הארוך, ריטה הייתה צועדת בקצב איטי, לא ממהרת לשום מקום. "עברתי דרך השוק, התבוננתי בדוכנים של פיצוחים ובקערות של חמוצים. הריח המרוכז היה פותח לי את בלוטות התיאבון, אבל אני הייתי מדחיקה אותו, כי ממילא שום ארוחה מזינה לא ציפתה לי בשום מקום".

"היו ימים ארוכים שהרגשתי את הקיבה שלי 'מקרקרת'. הבנות בכתה היו נוגסות בכריכים שומניים וריחניים ונהנו לראות איך אני עוקבת אחריהן בדריכות. לא מצאתי לעצמי פיסה של שלווה, לא בבית ולא בכיתה. הרחוב היה נראה לי בטוח מכל".

"שום אדם לא קיבל אותי, וגם אני לא קיבלתי את עצמי". ריטה עוצרת לרגע, גוש מחניק מטפס לה בגרון. "בגיל ה'עשרה', כשבנות גילי היו יוצאות ומבלות, יוצרות הכרויות חדשות ומרחיבות את המעגלים החברתיים שלהן, אני נשארתי לבד, עם עצמי. הנערה שלא קוסמת לאיש".

קרן אור ראשונה

"בגיל 17 סיימתי את הלימודים. אחי הגדול היה ער למצוקתי, החליט לחפש לי עבודה וקישר אותי לחבר שהיה זקוק אז למזכירה לחברה שפתח. לא האמנתי שאצליח, משום שלא האמנתי בעצמי. התקבלתי, ועד היום אני מופתעת בכל פעם שהזיכרון על כך עולה, כיוון שהנתונים שחיפשו למשרה בזמנו לא היו בי".

"באותה התקופה", היא משחזרת, "התחלתי לראות את עצמי באור מעט אחר. הנה יש לי משרה טובה, משכורת גבוהה, אמון". אך למרות ההישג, השינויים לא סיפקו את ריטה שהרגישה שיש מחסור בחייה ובדידות, ובגיל 18 החליטה להתחיל ללמוד בפנימייה חרדית, בתקווה שאולי שם תמצא תשובות.

"הגעתי לשם מתוך הבדידות שהורגלתי אליה אל תוך בדידות נוספת. אולי בפנימייה הייתה נכונות לקבל אותי, אך אני עוד לא הייתי בשלה להתקבל. קשיים הקיפו אותי מכל כיוון והדרישות הלימודיות היו גדולות עלי. ראיתי את כולן מלוכדות ותוססות, וזה גרם לי להתכדר בעצמי כמו קיפוד. הן היו לבושות בצניעות מוקפדת והמורות היו מדברות על השקפה, אבל אני עדיין הייתי רחוקה מכך. נכון שלבשתי כמו כולן חצאית, גרביים ושרוולים ארוכים, אבל בפנים, בתוך הלב, היו לי המון סימני שאלה. עוד לא הייתי שם. כל יום היה עבורי סבל".

"כשהגיעו השבתות החופשיות, כולן ארזו את חפציהן כבר בחמישי בערב. הן ידעו שאבא ואמא מחכים להן ואולי גם עוגה טובה. אני לא מיהרתי לשום מקום. על מי אני אפול עכשיו? על אחותי? על גיסתי? שום מיטה לא מוצעת בשבילי במיוחד בשום מקום. ודאי לא עוגה טובה. רק כשהמדריכה האחראית הייתה מודיעה לי שהיא חייבת לעזוב את המקום ולנעול את השער הגדול, הייתי יוצאת מהפנימייה, עולה לאוטובוס אחד וממשיכה הלאה. הייתי יורדת בתחנה, סתם תחנה, ומשם מחליטה לאן אלך הפעם, לא הייתי שייכת לשום מקום".

מלאכית ברחוב

"באחת הפעמים עמדתי באמצע הרחוב, ופתאום ראיתי מולי אישה נעימת סבר. אזרתי את כל כוחות הנפש שלא היו לי ושאלתי אותה: 'סליחה אולי את יכולה לעזור לי?' היא חייכה אלי חיוך טוב וענתה בשמחה: 'בוודאי, במה אני יכולה?' חטפתי צמרמורת, לא הייתי רגילה לתשובות כאלו. 'את מכירה אולי מקום שיסכים לארח אותי?' 'מה השאלה?!' היא ענתה לי בחמימות כובשת והניחה יד על כתפי, 'בואי אהובה, בואי ואראה לך מקום מקסים שירצה לארח אותך'. התחלתי לדמוע. מקום שירצה? באמת? לא רק שיסכים? הלכתי לצד המלאכית עד למדרשיה, שם נכנסה הישר לחדרו של המנהל וביקשה ממנו שאקבל את היחס הכי טוב – החדר הטוב ביותר, הארוחות הטובות ביותר. גם עכשיו כשאני מספרת את זה אני בוכה וצוחקת בערבוביה. היא מלאך שנשלח אלי משמיים".

לאחר תקופת התאוששות במדרשיה ריטה החלה להאמין מעט בעצמה: "באחת ההזדמנויות פגשתי חברה והיא הציעה להכיר לי בן דוד שלה, בחור מבית טוב. נכנסתי ל'סטרס' רק מעצם הרעיון. מדוע שבחור מבית טוב ירצה לפגוש בחורה ללא בית? היא התעקשה והפגישה בנינו. למרות שבהתחלה הייתה התנגדות מצד משפחתו, זה ניגמר בשבירת כוס, ונכנסתי למשפחה חמה ותומכת".

"החתונה הייתה שמחה, ככה מספרים לי, אבל אני לא יכולתי להכיל את כל השפע הזה. התביישתי ממשפחת החתן שהגיעה בהמוניה לשמוח ולשמח, לעומת המשפחה שלי שבקושי הגיעו ממנה 20 איש. אני זוכרת את עצמי מסתכלת על השעון ושואלת ידידה קרובה מתי תיגמר כבר החגיגה הזו."

לאחר שנה מיום החתונה הפכה ריטה לאם טרייה: "ההתרגשות הייתה עצומה. אבל גם החרדה. הצילו! איך אדע להיות אמא? מה עלי לעשות? איך מספרים לילד שאוהבים אותו? ועד כמה קיימת אהבת אם? הייתי מבולבלת מאוד, אחרי תשעה חודשים גיליתי שאני שוב בהריון. שמחתי והייתי חרדה בה בעת – אלה תאומות".

"לאחר שעברתי תקופה לא פשוטה פניתי לאנשי מקצוע, הלכתי לסדנאות ולקורסים ועוד שורה של דברים משמעותיים. הפנמתי שיש לי אחריות גדולה לגדל ילדים בבית חם ואוהב, על קרקע בטוחה ויציבה".

"סיימתי את לימודי NLP בהצלחה ובסיפוק, לא עצרתי לרגע ופניתי ללמוד רפואה תודעתית. היום אני מטפלת רגשית, לא לפני שזכיתי ליכולת להכיל את משפחתי, משוש חיי.  דווקא מתוך הבור השחור שבו גדלתי, התפתחה לי אישיות רגישה וקשובה מאוד. אחרי עבודה עצמית לא פשוטה, גיליתי שאפשר להפוך את הבעיה למשאב. גם אם ילדותנו רחוקה הייתה מלהיות ילדות שמנת, גם אם חסרו בה מרכיבים בסיסיים, כמו חום, אהבה, הכלה, יציבות, הערכה או אמון, זו לא ברירת מחדל שחייבים להעביר אותה הלאה. אפשר גם אפשר לתקן, לתת ולקבל את הילדים שלנו ולא פחות מכך את עצמינו".

(נצפה 83 פעמים, 1 צפיות היום)