כיתה

הילי הרשקוביץ היה רק בן 7 כשהבין שכל חבריו לכיתה החליטו להתעלם ממנו. הוא לא הוזמן לימי הולדת, היה יושב לבד בהפסקות ועם הזמן החמיר היחס המשפיל והפוגעני כלפיו, והוא ספג קללות ללא הרף. ל"שומרי הסף" הוא מספר כי היו צוחקים עליו שהוא חנון, לועגים לבגדים שאותה לבש ולאוכל שאותו אכל. לאחר מכן הגיעה גם התעללות פיזית. דחפו והכו אותו, ובמקרה קיצוני אחד זה הגיע למצב שהוא דימם משפתיו ונאלץ להגיע לבית החולים. נוכח היעדר טיפול מצד הנהלת בית הספר ומפאת העובדה שפתרון בושש לבוא – החליטו הוריו של הילי שהוא יעבור בית ספר. שם, לשמחתו, הוא התקבל באופן חיובי והמעבר היה חלק וטוב.

הילי לא לבד. מה אתם הייתם עושים לו הייתם יודעים שלילד שלכם אין עם מי לדבר בבית ספר? שמדי יום הוא חווה התעללות מילולית ואף פיזית מצד חבר לכיתה? זהו סיפורם של אלפי ילדים בישראל. לאחרונה, ככל הנראה על רקע החזרה ללימודים, פורסמו כתבות רבות על ילדים שעוברים חרם חברתי בבתי הספר. על מנת להבין מה עלולים להיות המניעים של ילדים להתנהג באופן אלים כל כך כלפי ילדים אחרים, שוחחנו עם רויטל חיים, לשעבר יועצת בית הספר אור תורה בשכונת רמות בירושלים, ששברה כמה מיתוסים באשר למי שמארגן את החרם: "בניגוד לתפיסה הרווחת, ילדים שנמצאים במעמד חברתי גבוה בכיתתם הם לא בהכרח בעלי ביטחון עצמי גבוה. למעשה, לרוב הם מפצים על חוסר ביטחון מאוד עמוק שהם מגיעים איתו, ועלולים להטיל חרם על אחרים".

"הגורמים לחוסר ביטחון מבית הם מגוונים", ממשיכה חיים, "הורים שמרבים לריב, או שנמצאים בהליך גירושים עלולים לערער את תחושת היציבות של הילד. לחילופין, ייתכן כי הילד קורא באופן מתמשך לתשומת לב בבית, אך לא מצליח להשיג יחס מספק מההורים, וכך הוא פונה לילדים שסביבו בבית הספר. כמובן שאלו תופעות שאינן מושפעות ממעמד סוציו-אקונומי של המשפחה. אגב, גם מערכות יחסים קשות עם האחים בבית עלולות להוות השפעה על ההתנהגות בבית הספר.

"ניתן לראות ילדים מרקעים שונים במעמדות שונים לגמרי בבתי הספר", היא מפרטת, "הרי בעיות רגשיות ונפשיות הן חוצות לאומים ומדינות. אפשר לראות ילדי טובים, ממשפחות אמידות ומעלה, שממבט ראשון אי אפשר היה לחשוד כי משהו אינו כשורה אצלם. אך בפועל בבית נחסך מהם יחס אוהב. כמובן שהעולם לא בהכרח 'פייר', והחלוקה לא נעשית כך שילד ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יקבל תמיד יחס נהדר מההורים. באופן מצער אך טבעי, במשפחות החיות מתחת לקו עוני המצב חמור אף יותר, כיוון שההורים, שעסוקים בדאגה לרווחת המשפחה, אינם פנויים להבחין בבעיותיו של הילד, וכך הוא אינו שואב את היחס שדרוש לו מבית הספר".

"אחראית לכך שהרסתי חיים של ילדה אחרת" 

החיפוש אחר אדם בוגר שהטיל חרם על מישהו אחר בבית הספר לוקח זמן רב מהמצופה. מסתבר שמעטים האנשים שמוכנים להזדהות ככאלו שפגעו חברתית באחרים בילדותם. לבסוף, רותם (שם בדוי) נענית לחיפוש שלנו ומסבירה: "תכלס, אני מתביישת בזה. אני מרגישה אחריות על זה שדפקתי חיים של ילדה אחרת. היא הייתה סתם קורבן שנתפסתי עליו, ובתור ילדה, אכזריות זה לא מושג שאת מבינה בכלל. אין אמפתיה כשאתה ילד קטן, מפתחים אותה כשגדלים".

חיים מחזקת את אמירתה של רתם, ומציינת כי אכן חרמות חברתיים הולכים ופוחתים לקראת גילאי העשרה המתקדמים יותר. "כשמתבוננים על זה מרחוק, גילאי השיא לחרמות אמיתיים, נאמר, 'לפי הספר', הם בין כיתה ד' לכיתה י'. כמובן שבריונות יכולה להתקיים גם מחוץ לטווח הזה, אבל חרמות מאורגנים אכן צונחים עם הגיל. וכן, הייתי אומרת שזה כיוון שילדים מפתחים מודעות חזקה יותר לאחר, לתחושות שהחרם עלול לגרום לאחר ולתחושת אחריות כלפיו. כך, הבריון עשוי להמשיך להציק לילד מסוים, אך הילדים שמסביב כנראה יפסיקו לתמוך בו במשך הזמן".

"החלק שבאמת עצוב בסיפור הזה," מוסיפה חיים, "הוא כמובן ההשפעות על הילד המוחרם. לטווח הקרוב זה די ברור. הילד מתכנס בתוך עצמו, ומפתח תסמינים של חוסר אונים: הוא אינו רוצה לקום בבוקר לבית הספר, אוכל פחות או יותר מהרגיל, מדוכדך, חסר אנרגיה וחסר ביטחון. פעמים רבות הוא יסתיר את הסיבה מהוריו".

"הגוף התעוות, זה רק הלך והחמיר" 

אחד המקרים שהתפרסמו על ילדה שסבלה מחרם היה הסיפור של שירז קלמר ברנס, בת 10, שהמקרה שלה חשף את ההשפעות הפיזיות של מחיר השתיקה וחוסר הנכונות לספר להורים על מה שקורה. הילדים שמתמודדים לבד נושאים בנפשם מועקה שאצל אחדים תישכח אבל אצל אחרים תותיר סימן. במשך תקופה ארוכה שירז לא שיתפה את אימה במה שהיא עוברת בבית ספר, ורק לאחר תקופה אימה שמה לב לסימנים שמעידים על כך שהיא עוברת חרם. אימה מספרת שהיא סבלה קודם כל מטיקים קוליים, ולאחר מכן התחילו להופיע עיוותים בכל הגוף וזה הלך והחמיר. כיום היא ישנה וחולמת מתוך שינה שמרביצים לה וצורחת מתוך שינה. "מדובר בפגיעה נפשית שאין לה שום תרופה", היא אומרת. "לא משנה מה היא תעשה, הצלקת הזאת תלווה אותה לעוד הרבה שנים".

רועי מנחם, בן 13, מספר כי החרם נגדו התחיל בגלל התחרות שיש בגיל ההתבגרות. "מי שלא לובש מותגים נחשב מכוער ולא אופנתי", הוא אומר, ומסביר כי גם התחרות לגבי סוג הטלפון שיש לילד משפיעה. הוא מספר שהחרימו אותו בגלל שהוא לא היה לובש מותגים, כי לא הגיע ממשפחה שמסוגלת לממן בגדים יקרים, וכך גם טלפון חכם – בזמן שלבני כתתו יש 'סמארטפונים'. הוא מדבר בצורה שונה, הוא עדין וביישן, לא משתמש באותו סלנג כמו שאר הילדים בכיתה שלו, וכמובן שהוא גם חסר ביטחון. בנוסף הוא מספר על ההתמרדות שיש נגד ילדים מחוננים: "ישבתי לבד בפינה כי כולם התעלמו ממני, קראתי ספר ואחד הילדים בא והעיף לי את הספר מהיד. זה פגע בי מאוד ואני לא אשכח את זה אף פעם".

נראה כי הסיבות ה"מסורתיות" לחרם עדיין קיימות. ילדים מצליחים לזהות שונות כחיסרון של אחרים ולתקוף אותה. אך בנוסף, ב-2019, יש "שדרוג" משמעותי להצקות לילדים, והוא נקרא אינטרנט. אם בעבר הילד היה יכול לא להגיע לבית הספר וכך לא לפגוש את הנורא מכל, היום הוא נרדף גם ברשתות החברתיות, ומחוץ לשעות הלימודים, כמובן. ניתן לראות שיש מספר שיטות ליצור חרם על ילד מסוים דרך הרשת: השיטה הנפוצה ביותר היא יצירת קבוצה בוואטסאפ "אני שונא את…" ולצרף אליה כמות רבה של חברים. די שהם יצחקו או יעשו לייק והם יהיו חלק מהחרם. דרך נוספת היא התעלמות, שמכונה בקרב הילדים כ"חרם לייקים". הילד מעלה סטטוס תמונה והוא מצפה לקבל התייחסות לפוסט שהעלה ואף אחד לא עושה לייק או תגובה. הפגיעה היא יותר קשה כי כמות האנשים שנחשפים לזה רחבה יותר בגלל שזה מופיע בפני כולם כל הזמן, ובשל כך התופעה רחבה יותר וההשפעה והפגיעה בילד גדולה יותר.

אז מהו הפתרון? לטענתה של חיים הדרך המהירה ביותר היא העברה לבית ספר אחר. אלא שכאן, עלולות להיכנס ההשפעות ארוכות הטווח של חרם: חוסר ביטחון ומגננה עצמית, שעלולים בשנית, והפעם בגלל התנהלות של הילד עצמו, לדחוק אותו החוצה מהמעגלים החברתיים בכיתה. באשר לרשתות החברתיות, נראה כי על ההורים להיות מעורבים יותר במעשיהם של הילדים ברשת. לפחות עד גיל מסוים.

"כן, בשלב מסוים הילד מתחיל להאמין שיש סיבה ששונאים אותו", אומרת חיים. "ובמקרה כזה יש הרבה יותר במה לטפל. אני ממליצה לשלוח לטיפול פסיכולוגי מידי, כדי למנוע ממגננה להפוך לגישה של הילד לאורך זמן, כבוגר. באשר לילדים שמטילים את החרם, אומרת חיים: "יש בעיה בטיפול בילדים פוגעים בבתי ספר. לפעמים ישנו ילד שארגן חרם, אך לעולם לא יסלקו אותו מבית הספר, כיוון שהמערכת לא מאמינה בענישה מהסוג הזה, אלא  בענישה חינוכית".

ובכלל, איך אפשר להעניש כיתה שלמה שחטאה לילד אחד? חיים טוענת שלדעתה הגישה צריכה להשתנות מהיסוד. היא טוענת שיש להקדיש יותר זמן לשיח לא אלים בתוך הכיתה, לפיתוח אמפתיה בגיל צעיר, ולחינוך לקבלת ואהבת השונה. כך שגם אם יהיו ילדים בריונים, הכיתה כקולקטיב, תדע להגן על ילד חלש ולא לנצל את הפגיעות שלו.

(נצפה 46 פעמים, 3 צפיות היום)