עברתי בכיכר ציון אחרי זמן רב. לא האמנתי שזה המראה שראיתי

תנו לי רגע לספר לכם על ירושלים של פעם, "ירושלים של לילה". ירושלים ההיא הייתה תמימה, היא לא נחשפה לכל הזוהמה שהתפשטה ברחובות הארץ. בירושלים ההיא היו ברים שהפכו את המבלים בהם לחברים. כולם ישבו אז יחד – זוגות, חרדים, ערבים וסתם צעירים כמונו. בברים האלו מותר היה להיות מי שרוצים, להשתכר כפי שרוצים ובתום הבילוי גם היו דואגים למונית הביתה. בירושלים ההיא, בברים ההם לא שפכו על הלקוחות וודקה מזויפת מרמאללה, וכל צ'ייסר וצ'ייסר היה מושקע. ירושלים של פעם היא יציאה מנחלת שבעה אל כיכר ציון או לכיכר החתולות עם גיטרה, היא ישיבה על הרצפה עם חברים, היא שניצל בטעמים.

וכשנחלת שבעה הושחתה, התפתחה הסצנה של מחנה יהודה. ביום הוא היה שוק מלא צבעים וטעמים, מלא ברוכלים צעקניים ועגלות המובלות על ידי זקנים. אך בלילה, הבסטות מלאות העגבניות והקונים הומרו בצעירי ירושלים וסביבתה אשר חיפשו מקום חדש "להתקרחן". שם הבירה הייתה בירה ירושלמית, במחיר ירושלמי. לא היו משחדים עם צ'ייסר כדי שיתיישבו שם, אלא פשוט מפנקים איתו. המוזיקה הייתה מוזיקת אווירה, ולא מוזיקת הטרנס או השירים המתועשים המנוגנים כיום. אפשר היה לשלוח לבחורה חיוך או וופל בלגי מתוק והיא לא הייתה מסתכלת עליך בבוז שאומר "לך לישון" אלא פשוט מחייכת חזרה, ומשם אלוהים גדול.

כך נראה סיבוב בשוק בלילה

הנסיגה התחילה מתישהו ב-2017. אני זוכר שלא הייתי בשוק הרבה זמן, והיה לי אפילו געגוע לטעם המיוחד של הבירה שנמזגה שם. כשחזרתי, ראיתי אותם. אני קורא להם "זונות סמטת הברים", ותאמינו לי שזה עלבון לזונות. סמטת הברים היא הסמטה המסריחה ביותר במרכז העיר ירושלים, אני זוכר אותה עוד מהתקופה של ה"זוליס" וה"נדין", ברים שאם לא סיימת שם לילה בקטטה אתה צריך לברך הגומל. המארחים בסמטה היו עובדים כל פעם למען בר אחר (מכאן משמעות ראשונה לשמם). היית עובר בסמטה וכמו עלוקות הם היו נדבקים אליך ומנסים לשכנע אותך לשבת אצלם תמורת שלל הצעות מגונות (מכאן המשמעות השנייה).

ואתם יודעים מה, ניחא זה, אבל כשעברתי בכיכר ציון בדרכי אל הצ'אנס האחרון לעיר שלי, לא יכולתי לשחרר מהמראה שנגלה אל מול עיניי. את הכיכר כיסו אלפי ילדים, חלקם מלאי טסטוסטרון, יושבים עם כוסות של וודקה רדבול, מצפים לנס בדמות בחורה שתירק לכיוונם. אחרים, יושבי קרנות, חובשי כיפות ומסולסלי פאות, חיכו לנס בדמות ערבי אחד שיירק לכיוונם, בכדי להסביר לו מי הריבון פה. המראה המשובב, גרם לי לרצות לברוח משם לפני שכיסא כתר יתעופף אלי ויצית מלחמה.

אז נכון, ירושלים מלאת החן והקדושה, תמיד תהיה העיר שלי. אבל כאשר אני רוצה קצת אווירה, בלי ילדים עם כיפה שחורה וג'ינס קרוע ובלי בנות שמדברות בעברית קלוקלת ומרימות לחיים שוטים של טובי 60, לא אחפש אותה בה. הבנתי שירושלים של מעלה היא לא ירושלים של הלילה, לכן אם תחפשו אותי בחמישי, אל תתפלאו אם התשובה תהיה "אני בתל אביב".