לפני יותר מעשור, כשהייתה תלמידה בבית הספר היסודי, הצטרפה תאיר זקן מהחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה, לטיול שנתי עם חבריה וישנה איתם באוהל בשטח. לאוזנם של רבים נשמעת החוויה הזאת טריוויאלית ונפוצה בקרב מתבגרים צעירים, אבל עבור תאיר זו הייתה חוויה מיוחדת שנחרטה בזיכרונה, ולו משום שזו הייתה הפעם האחרונה שבה ישנה באוהל ויצאה לשטח. "מאז לא עשיתי את זה יותר בשל הקושי הרב שטמון בזה, אפילו לחופשה הבאה שלי בארה"ב בחודשי הקיץ יבואו ההורים שלי כי אני לא יכולה להסתדר לבד", היא אומרת.

תאיר בת ה-22 נולדה עם שיתוק מוחין שלא מאפשר לה להתנייד באופן רגיל, ודורש ממנה להיעזר בהליכון ובכיסא גלגלים. "המוגבלות שלי החלה בעקבות אי-ספיקת חמצן למוח. נולדתי במשקל 750 גרם יחד עם עוד שני אחים. אחת לא שרדה את הלידה, אבל אחי שרד למרות שנולד במשקל נמוך משלי וכיום הוא מתפקד כרגיל ללא בעיות רפואיות. כבר לפני שנולדתי הרופאים אמרו להורים שלי שככל הנראה תהיה לי בעיה. הם לא ידעו לומר מהי, אך ככל שגדלתי ההורים שלי שמו לב שאני לא מצליחה לשבת או לזחול כמו שצריך והבינו מדובר בשיתוק".

תאיר מספרת שההורים שלה היו אופטימיים מאוד: "הם אמרו שזה המצב ועם זה נתמודד. ההורים שלי חינכו אותי לקחת את הטוב ביותר מהמצב הרע ביותר כיוון שתמיד יש קשיים והמטרה היא להתמודד איתם".

כתלמידה בבית הספר הרגשת שוני מאחרים?

,עד התיכון ילדים מתקשים מאוד לקבל את השונה והרגשתי מאוד מובדלת. בתיכון "רנה קסין" שבו למדתי מכיתה י' לא הרגשתי שוני מאחר שהדגש של בית הספר הוא לקבל את השונה ולכן בחרתי בו".

נראה שלא רק שאת מקבלת את המצב באופטימיות, את גם פועלת להעלאת המודעות למוגבלויות.

"אחת הסיבות שהגעתי לחוג לפוליטיקה ותקשורת הייתה כדי לעשות את זה. זה החלום שלי, – לבוא ולשנות, וזו הסיבה שזה מאוד נוגע לי ללב. היום אני מעלה פוסטים בפייסבוק בנושא הנגישות, אני משתתפת גם בפורומים שונים ובהחלט מתכוונת גם להגיע גבוה יותר".

 

ב-3 בדצמבר בכל שנה מאז שנת 1992 חל היום הבינלאומי לשוויון זכויות לאנשים בעלי מוגבלויות. החוק הזה שנחקק מעל במת האומות המאוחדות התקבל ברוב גדול שיש זכויות שוות עבור אנשים בעלי מוגבלויות בדיוק כמו אחרים.

(נצפה 51 פעמים, 1 צפיות היום)