אם היו שואלים עיתונאי לפני 50 שנה אם התקשורת אובייקטיבית, ספק אם היה עונה באופן כל כך נחרץ "אין דבר כזה אובייקטיביות, זו עבודה בעיניים", כפי שהשיב העיתונאי עקיבא נוביק לשאלת "שומרי הסף". הרבה קרה מאז שדוברים דיברו בלהט על אודות הנושא בדיונים ובסימפוזיונים שונים, וכעת נראה שהשינויים הטכנולוגיים והאינטראקציה בין העיתונאים לציבור הכריעו את התשובה. שלושה כתבים ראיינו, ושלושתם עמדו בתוקף על כך שאובייקטיביות היא ערך שכמעט אינו קיים, אבל שיש לו תחליף שבלעדיו העיתונות לא יכולה להיקרא כך.

"כשהגעתי לריאיון בגלי צה"ל נשאלתי מה אעשה אם אצטרך לסקר פינוי ביהודה ושומרון", משחזר עקיבא נוביק, שעובד בעיתון "הארץ" ובתאגיד "כאן". "אמרתי שאסקר את מה שעיניי רואות. אבל הם אמרו – אז מה ההבדל בינך לבין כתב תל אביבי? ופה הבנתי שאנחנו עובדים על עצמינו. תיאור המציאות שלי לא יהיה כמו תיאור המציאות של אחר".

עקיבא נוביק. צילום: Inbal Marmari

"כשאני מדווח על אירוע אני לא אמור להציג לצופים את האג'נדה שלי", אומר כתב המשפט של חדשות 13, אביעד גליקמן, שמצטרף לדבריו של נוביק. "אבל לכל מילה יש משמעות ויש נושאים שממילא מתייגים אותך בצורה מידית כלא אובייקטיבי. מהרגע שהתחלתי לסקר את תיקי נתניהו הוגדרתי כשמאלן. תמיד צד אחד יראה בדיווח חוסר אובייקטיביות".

חן ליברמן, גם היא מחדשות 13, מוסיפה נדבך נוסף שנוגע לאינטרסים הכלכליים והפוליטיים של עורכי החדשות ושל המנהלים. "הלחצים משפיעים מלמעלה למטה ומטים את הסיקור החדשותי", היא קובעת. "לו זה היה תלוי בכתבים שעל המסך, הייתה יותר 'חוסר אובייקטיביות' אבל אם אומרים דברים שלאנשים לא נעים לשמוע, הציבור יכעס והעורכים לא רוצים שהציבור ישנא את הכתב כדי שימשיך לצפות במהדורה. כך קורה שהערוצים המסחריים לא פועלים ולא יפעלו כדי לשנות את המצב הקיים, כי שיקולי רייטינג מכתיבים חלק מהותי מההתנהגות שלנו".

הרשתות שינו את המשחק 

שנים אחורה, עוד לפני שכל עיתונאי ידע מה זה פייסבוק והרבה לפני ששטח את דעותיו בטוויטר, ייתכן שהשקפת העולם של העיתונאים לא הייתה ידועה. אלא שכניסתן של הרשתות החברתיות לזירה הפכה את פני הדברים וכיום כמעט לכל עיתונאי יש דעה שמבוטאת באופן פומבי ולא מתנצל. "לכל עיתונאי מתחיל יש היום חשבון טוויטר פעיל", קובעת ליברמן ומוסיפה כי "ההשקפות הפוליטיות שלנו יוצאות מהארון ואי אפשר להכניס את השד הזה לשם בחזרה".

גליקמן מצטרף: "אנחנו בעולם אחר מזה שהיה לפני 10 שנים. עיתונאי היום לא יכול להיות אובייקטיבי בגלל הרשתות". נוביק מוסיף ומציין את הפרקטיקות שחושפות את דעותיהם של העיתונאים: "אנחנו עושים לייקים, מגיבים על פוסטים, הרשת גם מעודדת אותנו להיות מעניינים ולהביע את דעתינו. הרשתות הן היום כלי מרכזי מאוד בעבודת העיתונאי, והעיתונאים אוהבים את זה".

המקצועיות – התחליף בן זמננו לאובייקטיביות 

אז העובדה שכמעט אין אובייקטיביות בתקשורת די ברורה מהדברים לעיל, אבל האם ניתן להעריך עיתונאים לא אובייקטיבים כשהם אומרים את דעתם על המסך? נוביק מציע תרגיל מחשבתי מעניין כדי לבחון את השאלה הזאת. "אם הייתם צריכים למנות חמישה עיתונאים מוערכים בישראל, האם הם היו נופלים במשבצת העיתונאי האובייקטיבי?", הוא שואל רטורית, ומשיב מיד. "קרן מרציאנו, עמית סגל, אילנה דיין, אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר – המוניטין שלהם הוא בגלל האובייקטיביות או דווקא בגלל המצוינות שלהם?"

המילה מצוינות או 'מקצועיות' חזרה על עצמה לאורך השיחה. שלושת העיתונאים שראיינו הסכימו שמקצועיות היא אבן הבוחן שדרכו צריך לשפוט עיתונאים. "אובייקטיביות היא אדם שהוא נטול פניות. אבל מקצוענות היא אמינות, שסומכים על עיתונאי שהמידע שלו מוצלב, שהוא עשה עבודה קשה כדי להגיע לחקר האמת ושהמילים שלו הם בסלע גם אם הוא הכי ימני או הכי שמאלני בעולם", קובע נוביק.

חן ליברמן. צילום:
Inbal Marmari

"ברגע שמגיע אליי מידע, אני מצליב אותו", מוסיף גליקמן. "השיקול אם זה פוגע לי באג'נדה לא אמור להיות סוג של שיקול. העבודה העיתונאית מאגדת בתוכה הבאת עובדות, הצלבת מידע, ריאיון של שני הצדדים וניסיון לשמור על איזון". גליקמן מוסיף ומציין כי המקצועיות הזאת נוגעת לעבודת הדיווח על עובדות, אבל ברגע שהוא יושב על כיסא הפרשן – הוא יכול להביע את דעתו ולפרש את המציאות לפי ראות עיניו.

האיזון הקדוש – לא כל כך קדוש?

פן אחד של המקצועיות הוא הבאת העמדה הנגדית לסיפור כלשהו על מנת לא לייצר נרטיב חד ממדי, ואולם – לא כולם מסכימים שזה נחוץ בכל מצב.

"בעיניי, מה שהכי מעצב את יחסו של עיתונאי לסיקור זוהי תפיסת עולם אישית", קובעת ליברמן. "אני בעלת השקפת עולם ליברלית, אוניברסלית, חותרת לשיווין ולצדק, וזו הדרך שבה אסתכל על דברים. אם למשל אסקר את מאבק הלהט"ב לא אסתכל על זה כמשהו שאולי אני צריכה להיות גם נגדו ולהביא קולות מנגד", היא מדגימה.

"כשסיקרתי את פרשיית תאמר נאפר [הראפר שהותקף על שיר פוליטי] ומירי רגב, בחרתי לא להגיד: 'מירי רגב טוענת א' ותאמר טוען ב'. באתי ואמרתי 'מירי רגב סותמת פיות', ויש הרבה שיצאו נגדי על זה, כי מי אני שאחליט, ולמה אני לא אובייקטיבית ומאוזנת. אבל כשאדם אחד אומר שיורד גשם בחוץ ואדם שני אומר שלא יורד, תפקידו של העיתונאי הוא לא להגיד 'הוא אומר ככה והוא ככה'. תפקידו של העיתונאי זה לבדוק אם יורד גשם בחוץ ולתווך את זה לציבור", מסבירה ליברמן.

"בשנים האחרונות עיתונאים נגררים למקום שבו הם לא רוצים לעצבן אף אחד אז מנסים לשדר תמונה מאוד מאוזנת, אבל מה שהם בעצם עושים זה להפר את האיזון. אני קוראת לזה ה'ריקליניזציה' של התקשורת הישראלית, שכל הזמן חייבים להגיד משהו ואז להביא מישהו שיתווכח אתנו. אנשים מחליטים לפי נטיית הלב שלהם, השקפות פוליטיות, מדברים מתוך פוזיציה וככה נוצרות לנו אמת ועובדות אלטרנטיביות שבסופו של יום מובילות לקיטוב הקשה שאנחנו רואים בחברה".

ב-2015 פעל נתניהו לבטל כהונתם של שני חברי ועדת פרס ישראל לספרות משום שחתמו על מכתב סרבנות. ליברמן מתארת את המקרה:  "ראיינתי את מאיר ויזלטיר שידבר על ההתערבות הגסה של נתניהו בפרס, והעורך שלי באותה תקופה אמר לי 'תביאי מישהו מהצד של נתניהו, שיהיה מאוזן'. פניתי ללשכת רה"מ לתגובה ולא נעניתי, והעורך אמר לי תביאי את אופיר אקוניס או דני דנון. אבל אין להם שום קשר לפרס ישראל. לא הבנתי למה אני צריכה לראיין אותם אם נתניהו לא רוצה למסור תגובה. העורך התעצבן עלי והלכתי מאוד מתוסכלת לראיין את ויזלטיר והוא אמר לי כך: 'תחזרי ותגידי לעורך שלך שהאיזון לא צריך להיות בכתבה עצמה – האיזון הוא התגובה למציאות שבה מפרים את האיזון. מי שהפר את האיזון הוא נתניהו כשהחליט להתערב בצורה בוטה בפרס. את באה ובסך הכול מאזנת חזרה כשאת מציגה את הצד הנגדי".

אביעד גליקמן. צילום: Channel10israel

"חייבים לפנות לתגובה, זו מבחינתי פעולת האיזון", ממשיכה ליברמן, "אבל האם אני צריכה לתת למישהו לא רלוונטי להגיב למרות שאין לו שום קשר לתחום? לדעתי לא. אני מודה שהתפיסה שלי יוצאת דופן. רוב הכתבים והעורכים לא היו מסכימים להוציא את הכתבה [בלי תגובה] ועד היום יש לי חילוקי דעות עם העורך על זה. בסוף שני הפוליטיקאים לא יכלו להתראיין אז יצא שהם לא היו בכתבה, אבל זה היה יום קשה בשבילי ואני מתעקשת עד היום שאני צודקת בעניין".

מה הלאה?

לפני 50 שנה כתבה חוקרת העיתונות גאיה טוכמן מאמר על שאלת האובייקטיביות בתקשורת. לטענתה, האובייקטיביות של העיתונאים היא בעצם כלי אסטרטגי שנועד להגן על כלי התקשורת מפני תביעות דיבה. אם יציגו צד אחד של הסיפור ללא תגובה של הצד המבוקר – הוא יתרעם ויוכל להגיע לבית הדין. בדבריהם של נוביק, גליקמן וליברמן ניכר שהם מסכימים עם הפרקטיקות שמתארת טוכמן במאמרה, אבל מכנים את השם הכולל שלהן בכינוי אחר. אל תגידו אובייקטיביות, הם אומרים, אלא מקצועיות.

היעדר אובייקטיביות לתפישתם היא כאשר העיתונאי מביע את דעתו בפומבי ונותן לה במה במקביל לדיווח על אירוע חדשותי. זו מבחינתם המציאות ובלתי אפשרי לשנות אותה. את הפרקטיקות שמונה טוכמן הם מעדיפים לייחס ל'מקצועיות' – ערך ראשון במעלה מבחינתם – שנותן את הגושפנקא לסיקור העיתונאי. לכן מעתה, אל תשאלו אם התקשורת אובייקטיבית, אלא אם היא מקצועית.

(נצפה 166 פעמים, 1 צפיות היום)