בימי קדם שומרי הסף היו בעצם מאבטחים, והשומרים היו בני אדם המפעילים אמצעים כוחניים (כמו בגתן ותרש במגילת אסתר), או יכולות מיסטיות (כמו סימן דם הקרבן על המשקוף כהגנה מפני מכת בכורות בספר שמות). משימת האבטחה בזמן הזה מסורה בידי מאבטחים שזה מקצועם, ואילו 'שומרי הסף' המודרניים תפקידם להגן על ערכי היסוד של החברה. במשטר דמוקרטי ערכי היסוד הללו הם חרות האדם, עקרון השוויון ושלטון החוק.

מושגים אלו קשורים זה בזה מאז ימי המהפכה הצרפתית בשלהי המאה ה-18 וסיסמאותיה 'חרות, שוויון ואחווה'. מושגים אלו מעוגנים גם במורשת היהדות: בעוד כחודש נחגוג כולנו את חג החרות, את זמן חרותנו, הוא חג הפסח, מוקד מרכזי בהוויה היהודית מדור לדור. התורה מצווה על שוויון של כל תושבי הארץ בפני החוק, 'כגר כאזרח'. ועל הצו 'ואהבת לרעך כמוך' אמר רבי עקיבא: 'זה כלל גדול בתורה'. אולם אהבה, כמוה כאחווה, היא רגש ואי אפשר לאכוף רגשות. אפשר, וגם צריך, לחנך לאהבת הזולת, כמאמר אחר של רבי עקיבא – 'חביב אדם, שנברא בצלם'. לאכוף אפשר את השוויון, את החרות ואת שלטון החוק.

שתי פנים לחרות האדם והאזרח: הזכות לבחור ולהיבחר על בסיס שוויוני, והזכות לקיום בכבוד, תוך התערבות מזערית של המדינה במהלך חייו של האזרח ושמירה על קנייניו, על חופש העיסוק, על חופש התנועה, על חרות הביטוי, על חופש הדת, על פרטיותו של כל אדם, ולדעתי גם על החרות ממחסור, אותם 'חמשת הממי"ם' שעליהם דיבר ז'בוטינסקי כחובתה של המדינה כלפי אזרחיה – מזון, מעון, מלבוש, מרפא ומורה. נקודה אחרונה זו המכונה גם 'זכויות חברתיות', שנויה במחלוקת בין הוגי דעות ופוליטיקאים, ולא זה המקום להרחיב בכך.

שומרי הסף שתפקידם לשמור ולהגן על החרות, על זכויות האדם, הם מערכת המשפט על שני אגפיה – בתי המשפט ומנגנון אכיפת החוק, ולצידם מערכת ביקורת המדינה. כפי שאמר מנחם בגין בכנסת, 'אנחנו מאמינים שישנן זכויות לאדם הקודמות לצורת החיים ששמה מדינה'. ההגנה עליהן מסורה בידי הרשות השופטת. מתפקידה להגן על החרות מפני פגיעה בה מצד אחת משתי הרשויות האחרות, או שתיהן כאחת. בהיעדר ביקורת שיפוטית על מעשי הרשות המבצעת והרשות המחוקקת, או בהגבלת סמכות הביקורת, טמונה סכנה לפגיעה בחרות ובשוויון. קל מאוד לרוב לדכא מיעוט, במיוחד כאשר המיעוט מערער על מוסכמות יסוד של הרוב. מיעוט אידאולוגי, חברתי או אתני בחברה השרויה במתח פנימי ('שסעים') צפוי לשלילת זכויות מצד הרוב, ושומרי הסף של הדמוקרטיה המודרנית הם שיגנו על המיעוט מפני פגיעה זו. בישראל ידועים מקרים כגון פיטוריו השרירותיים של אידאולוג ימני ידוע או סגירת עיתון שמאלני, שסוכלו על ידי בג"ץ בשנותיה הראשונות של המדינה, ובהמשך הדרך – בג"ץ הוא שחייב את רשות השידור לדווח על נאומיו של ח"כ מסיעה ימנית קיצונית שהייתה מוחרמת, אבל גם ביטל את החלטת הצנזורה שפסלה מחזה שהטיח בצה"ל עלילות חסרות שחר.

הביקורת השיפוטית אינה נעצרת ברשות המבצעת. המושג 'שלטון החוק' מחייב גם את כפיפותה של הרשות המחוקקת לביקורת שיפוטית. מנחם בגין כינה זאת 'עליונות המשפט'. נניח שהכנסת מקבלת חוק המגביל את זכות הבחירה לגברים בלבד, כפי שהיה המצב כמעט בכל מדינות המערב בראשית המאה שעברה, או את זכות ההיבחרות לכנסת לגברים בלבד, כפי שמקובל על המפלגות החרדיות למעשה. האם חוק כזה יכול להיחשב לחוקתי? בוודאי שלא. המוצא הוא פנייה לבג"ץ בעתירה לבטל את תוקפו של החוק הזה. ועכשיו נניח שהכנסת הייתה מדירה את הנשים, או את הערבים, או את הלהט"בים, על ידי 'תיקון' לחוק יסוד: הכנסת. הטענה המושמעת בפי מתנגדי עליונות המשפט היא שאין לבג"ץ סמכות להתערב בחוקי יסוד היא טענה מסוכנת, משום שהיא מקריבה את ערכי היסוד שלנו על מזבח החלוקה הפורמלית של מדרג הסמכויות. הרי שלילת זכות הבחירה או ההיבחרות מקבוצה מוגדרת בחברה פירושה קץ הדמוקרטיה, ואחד מלקחי ההיסטוריה הוא שהדמוקרטיה חייבת להגן על עצמה.

ונקודה אחרונה: מעקרון שלטון החוק בצוותא עם עקרון השוויון נגזרת סמכותו וחובתו של מנגנון אכיפת החוק לדון גם את ראשי המדינה במקרה שעברו על החוק. ואכן, נשיא אחד נדון למאסר ממושך  בשל עבירת מין חמורה, נשיא אחר פרש בשל חשדות לעבירה על טוהר המידות, ראש ממשלה אחד נדון למאסר בשל עבירה על טוהר המידות, וראש ממשלה אחר פרש בשל עבירה טכנית בלבד, שר אוצר, שר פנים, שר עבודה ורב ראשי נדונו למאסר בשל עבירות על טוהר המידות. מערכת המשפט היא המופקדת על טוהר המידות, גם של נבחרי הציבור. היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה, יחד עם צוות עוזריהם והמשטרה, ממונים על כך. חל עליהם הכלל הגדול של הצדק הטבעי המכונה 'איסור משוא פנים', וגם הוא מעוגן במורשת היהדות: 'לא תכירו פנים במשפט', 'לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול', 'לא תגורו מפני איש' – אלה הם מקצת הציוויים על שופטים  הכתובים בתורה, ובשינויים המתחייבים חלים גם על מנגנון אכיפת החוק. מדינת ישראל יכולה להתברך בשומרי הסף שלה, שומרי זכויות האדם.

פרופ' אריה נאור היה מזכיר הממשלה של מנחם בגין, 1977-1982. הוא ראש החוג לשעבר ומרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללה האקדמית הדסה ירושלים.

בתמונה (מימין לשמאל): מנחם בגין, אריה נאור, אליהו בן אלישר, יחיאל קדישאי.

קרדיט תמונה: יעקב סער, 1977, אוסף התצלומים הלאומי.

(נצפה 96 פעמים, 1 צפיות היום)