בט"ו בשבט הייתי בבידוד אחרי שנדבקתי בקורונה, אבל אמא ביקשה שאכין פיצה וזו בקשה שאני לא יכול לסרב לה. כשאומרים אצלנו פיצה – אני מיד מפשיל שרוולים, מסדר את השפם, עוטה ארשת של אופה איטלקי ומכין את הבצק. אבל מה קורה כשמבקשים ממישהו שאיבד את חוש הריח שלו לאפות? הו, על זה הסיפור הבא.

את ימי הבידוד העברתי יחד עם אבא שלי, שנדבק גם הוא בנגיף הארור. למזלנו התסמינים היו קלים, אבל למי שאוהב לבשל זה סיוט אחד מתמשך כשחושי הטעם והריח אובדים. בכל מקרה, קיבלתי את המשימה שהטילה עליי אמא, ואפיתי להנאתי. בינתיים, אבא הניח סיר על הגז וחזר לשבת על הספה – כנראה ציפה שאני אעקוב אחר מהלך הבישול שלו במקביל לאפייה.

אלא שאחרי כ-40 דקות הבחנתי בעשן שעלה מהסיר, ומבט חטוף בתכולתו הספיק כדי להבין שכל מה שהיה בפנים נשרף לחלוטין. כשאמרתי לאבא ש"לא משאירים סיר עם אוכל ליד אדם שלא מריח", הוא רץ בבהלה למטבח ורק אז הבין שגם הוא לא מריח דבר. ה"נאחס" לא הסתיים בזה, ובעוד שאנחנו מכבים את הגז ובודקים מה עלה בגורלו של הסיר שנשרף, גם הפיצה התחממה יתר על המידה בתנור ונצבעה בשחור, כך שכבר לא הייתה ראויה לאכילה.

אם היה מדובר רק באוכל שנשרף היינו מתגברים על זה בקלות רבה יותר, אבל הפחד העיקרי לא היה מהבשורה על הפיצה שלא תהיה. "הלך עלינו", אמר אבא. "אמא תדע ששרפנו את הסיר, חייבים להעלים אותו". אבל לכו תעלימו סיר מאמא עיראקית, שבכל בוקר עושה מסדר סירים ובודקת שהכל במקום. הבטנו אחד בשני ואחרי כמה רגעים של שקט פצחנו בפרץ צחוק לא נשלט.

אגב, החשש היה מוצדק שכן כשיצאנו מהבידוד ואמא שמעה על המקרה, היא השליכה עליי כפכף במהירות רבה, והמליצה לי לעבור "בדיקה לזעזוע מוח" כשעניתי לה בהומור ש"נדמה לי שהצלחתי לעמוד במשימה".

המסקנה היא שנכון שתקופת הקורונה לא קלה בכלל, והיא מציפה כאב ובדידות ועצבות וחרדה. אבל מתוך המשבר הזה יכולים גם לצמוח רגעים של שמחה וצחוק שלא היו מתרחשים אילולא הנגיף היה מתפרץ ומתפשט ברחבי העולם. אפשר ליהנות גם כשנדמה שמדובר במטלה קשה במיוחד.

(נצפה 165 פעמים, 1 צפיות היום)