"קיבלתי החלטה לעשות פיצול במוח ובלב בין השידור לרגש" – על דיווח במצבי קיצון

מהו מקומו של הרגש בסיקור במדינה רווית אירועי קצה כמו ישראל ומהן הסכנות הטמונות בדיווח אמוציונאלי?

רבות דובר על סוגיית השימוש ברגשות מצד העיתונאי במסגרת הסיקור התקשורתי. מחד, יש הטוענים כי התקשורת צריכה לשאוף לאובייקטיביות, שתתבטא בין היתר בריחוק הכתב מהנושא המסוקר, תוך הימנעות מהבעת רגשותיו. מנגד, יש הטוענים כי כתב המשרה רגש בדיווח פועל באופן לגיטימי מבחינה עיתונאית. מבין המצדדים בטענה האחרונה נמנית חוקרת התקשורת והל-יורגנסן, שגורסת במחקרה כי שילוב הרגש בדיווח הינה תופעה שיטתית וממוסדת בעיתונות המודרנית.

חיזוק נוסף לטענת הלגיטימיות של הבעת רגש בסיקור, נובע מכך שבמסגרת עבודתם העיתונאים וכתבי שטח נאלצים לעיתים לדווח מזירות קיצוניות ותוך היחשפות למראות דרמטיים וכאובים, שמקשים עליהם להימנע ממעורבות רגשית. בישראל, מקרי קיצון אלו מתרחשים בתדירות גבוהה יחסית וזאת בשל ריבוי המלחמות, המבצעים הצבאיים, ומתקפות הטרור.

לאור כך, קשה שלא לתהות האם ראוי לדרוש, או לצפות, מכתב שטח ישראלי שמדווח מאותן זירות להימנע מהבעת אמוציות בסיקורו? עבור ד"ר אורי פז, איש תקשורת ותיק ששימש בעבר בתור ראש מחלקת חדשות ואקטואליה בגלי-צה"ל; היה סמנכ"ל התוכן של חדשות 2; וכיהן כמנכ"ל ערוץ הכנסת; התשובה לכך די ברורה: "כשאתה מדווח מהשטח, אתה צריך להפעיל מנגנונים שבהם אתה מנטרל ככל הניתן את רגשותיך".

פז מספר, כי במהלך עשרות שנותיו כאיש תקשורת, הוא פיתח מודל עבודה לדיווח מאירועי קצה, המתבסס על-כך שהעיתונאי צריך להיות קר רוח, בעל 'עמוד שדרה' בעת הדיווח ולנסות "לאפסן את רגשותיו עד לסגירת המצלמה או המיקרופון".

לדבריו, את המודל הזה פיתח לראשונה כאשר סיקר מהשטח את הפיגוע בקו 405 של "אגד", שאירע ב-06/07/1989. מדובר באחד מפיגועי הטרור הגדולים והטרגיים שידעה המדינה, ובו מחבל השתלט על האוטובוס בעת שנסע על כביש תל אביב-ירושלים ודרדר אותו לתהום, סמוך לקריית יערים. פיגוע זה, הוביל למותם של 16 בני אדם ולפציעתם של 27 נוסעים.

"תוך כדי נסיעה קיבלתי הודעה בביפר על האירוע… במקרה חזרתי מירושלים מישיבה ורצה הגורל שברגע שעברתי ליד נווה אילן – התרחש האירוע", נזכר פז.

בשלב זה, גודל האירוע והגורמים לו היו בלתי ידועים, אך כשפז הגיע למקום היה לו ברור כי מדובר באסון בסדר גודל משמעותי: "נגלה לעיניי מחזה מאוד קשה".

פז שימש כאחראי מחלקת הכתבים בגלי צה"ל באותה תקופה, אך כיוון שהגיע ראשון לזירה, הוא תפקד ככתב ודיווח מהשטח: "לקח כמעט 12 שעות לפנות את הפצועים וההרוגים ומצאתי את עצמי משדר במשך שעות ברצף. החזקתי מצד אחד את המיקרופון ומהצד השני ראיתי את גודל הזוועה: פצועים, הרוגים וזעקות".

ואז, דווקא שם, באותה זירה כאובה ובאותם רגעי משבר, פז מגיע להבנה שלימים תתפתח למודל שיהווה כאורים ותומים של עשרות הכתבים שיעבדו תחתיו: "קיבלתי החלטה לעשות פיצול במוח ובלב בין השידור לרגש. אני משדר רגוע ולא מעביר בקול שלי את הלחץ שאני נמצא בו".

בבסיסו של מודל הדיווח נטול הרגש של פז, ניצב הרצון למנוע העברה של לחצים אל הקהל, שעלולים להעצים את הפאניקה והחששות סביב האירוע. בכדי להצדיק את הצורך בהדממת הרגשות בסיקור אירועי קצה, ועל מנת להמחיש את הסכנה שטמונה למאזינים בדיווח שאינו שקול ורגוע, פז מתייחס אל אירועי מלחמת המפרץ ודיווחיו מהשטח של דובר צה"ל דאז, נחמן שי.

לפי פז, כשנחמן שי היה משדר על נפילת הטילים, הוא היה לעיתים מגיע לזירה כשהוא מתנשף בכבדות, כיוון שהיה רץ מאירוע לאירוע: "הוא בסך הכול לא היה בלחץ, אבל הוא שידר כאילו הוא בלחץ". פז ממשיך ומספר כי "במחקר שבוצע על-ידי מחלקת מדעי ההתנהגות של צה"ל נמצאו מאות מקרים בהם אזרחים שהאזינו לשידור המבוהל, הרגשני והלחוץ של שי, תקעו לעצמם זריקת אטרופין [זריקה נגד גז עצבים – ב.נ.] בירך, לשווא, כי חשבו שאם דובר צה"ל נמצא בלחץ, הדבר מסמן כי ישראל נמצאת בסכנה ותחת התקפה כימית".

אך על-אף החובה המקצועית והמוסרית, קשה שלא לתהות כיצד יכול כתב להתנתק רגשית מהנוכחות בזירות כה מטלטלות? ומהן ההשלכות שנובעות מכך בתקופות רוויות מקרים, כגון מבצעים צבאים?

"אנחנו חיים בעולם עם אירועים מאוד קשים, ואני לא מאחל לאף אדם לעבור את מה שכתבים עוברים… למשל, באינתיפאדה השנייה, כשהייתי סמנכ"ל חדשות ערוץ 2, כמעט כל הכתבים הגיעו לנקודת שבר גדולה מאוד. בכל פעם כשהתפוצץ אוטובוס עם עשרות הרוגים – אותם כתבים היו בזירות האירוע או הלכו לסקר לוויות או לבקר משפחות", מספר פז. הוא מוסיף ואומר כי מצבם הנפשי של חלק גדול מכתבי המערכת היה מאוד רעוע, עד שהיה צורך להעניק להם טיפול מקצועי: "ארגנו סדנאות בכדי לחזק אותם ולטפל נפשית באותם אנשים שעברו אירועים דרמטיים, וזאת במטרה להגביר את החוסן והיכולת שלהם לשדר שוב מהשטח".

כשנשאל האם לדעתו, גם בתקופות המתוארות, ראוי שכתב ימנע מהבעת רגש במהלך סיקורו, השיב פז בהבנה: "זו לא דרישה אלא שאיפה. בסופו של דבר כולנו בני אדם, לכולנו יש רגשות ואם בכית או קולך נשבר בשידור זה בסדר. זאת לא עבירה מקצועית".