אקטיביזם חברתי הוא תופעה שכולנו מכירים, בין אם היא פחות נפוצה או יותר בקרב הסביבה החברתית שלנו. אנשים רבים בארץ גאים להגדיר את עצמם כפעילים למען שינוי בנושא מסוים שבו הם מאמינים.

אך האם אקטיביזם מותר גם לכלי התקשורת ולעיתונאים? האם הסיקור התקשורתי שאנו כצופים רוצים לקבל מוטה בגלל האידיאולוגיה והמוטיבציה של העיתונאים?

במחאת הקיץ הגדולה ב-2011, היו עדויות רבות לעיתונאים שהזדהו עם המחאה ולמעשה ראו שליחות לקדם אותה, החל מסיקור הידיעות החדשותיות באופן חיובי, טורי דעה אוהדים ועד השתתפות פעילה במחאות.

לצד זאת, עיתונאים רבים אינם מפחדים להודות בקיומן של הטיות אישיות, אך רובם רוצים לגרום לציבור להאמין שלמרות שישנן הטיות, הם עדיין משתדלים לשמור על הגינות ויושרה מקצועית.

בעקבות כך, מתעוררות מספר שאלות בנושא העיתונות האקטיביסטית. ראשית, האם ניתן להאמין לעיתונאי כשהוא מדווח על מאבק שהוא פעיל בו? כיצד והאם ידווח על מידע בעייתי על הצד שבשורותיו הוא פועל? ואיפה, עובר הקו בין עיתונות לאקטיביזם?

לצורך כך נפגשתי עם ניב חכלילי, עיתונאי מנוסה שעבד ככתב ותחקירן בעיתונים כל העיר, מעריב, הארץ ובמהדורה המרכזית של חדשות ערוץ 2. כיום, חכלילי כותב עבור מגזין העיתונות העצמאי "המקום הכי חם בגיהינום", ובשנה האחרונה הוא חי בלונדון ועובד באוניברסיטת הרווארד כחלק מפרויקט בינלאומי עם עיתונאים רבים ברחבי העולם. הם מפרסמים כתבות במטרה לקדם מודעות ופיתרון למשבר האקלים.

כאשר שאלתי את חכלילי על התופעה של האקטיביזם העיתונאי הוא היה נחרץ בדעתו. לדבריו, "העניין של אקטיביזם מבחינתי תמיד מתחבר לשאלה שמסעירה את עולם העיתונות באשר לעיתונות אובייקטיבית. מבחינתי קודם כל עיתונות במהותה היא אקטיביזם. כעיתונאי המטרה שלך בכתיבה היא תמיד להניע משהו, לגרום למשהו לקרות. אתה לא מספר את הסיפור רק כדי לדווח לקורא שקרה משהו".

"צריך להבין שברוב המקרים העיתונאים וגופי התקשורת ייקחו צד. זה מתחיל עוד מלמעלה, בעלי הערוצים מעבירים את הסיפור לפי האינטרסים שלהם ואם עיתונאי רוצה לשמור על מקום עבודתו הוא צריך להתיישר לפי עמדותיהם של האנשים החזקים ששולטים".

חכלילי מוסיף שהמצב כיום הוא בעייתי מאוד: "רוב העיתונאים מפחדים להביע את דעתם. הם לא רוצים להיות מתויגים כאקטיביסטים מסיבות מסוימות וזה מובן. הם דואגים לקריירה שלהם".

חכלילי טוען שלמרות שהעיתונות הרגילה בוחרת צד, היא עדיין מנסה לשמור על הסטנדרטים ומתיימרת כביכול להיות נקייה בעוד שהעיתונות העצמאית לא מנסה להיות נטולת אג'נדה. בעקבות כך, שאלתי אותו איך הוא מתמודד עם התפיסה הציבורית שקיימת הטיות בקרב עיתונאים שמגדירים את עצמם כאקטיביסטים.

"ראשית, יש הרבה שאלות שאתה צריך לשאול את עצמך לפני שאתה ניגש לסיקור. לשבת ולחשוב ולשאול את כל השאלות במטרה להבין את הסיפור במלואו. שנית, אני מקבל על עצמי להציג את הסיפור המלא והעובדות ולא להציג סיפור חד צדדי. חשוב לי לומר לך שאני לא מסתיר את זה שהנושא מעורר אצלי רגש ובכל זאת עיתונאי טוב צריך להיות מודע לכך ולבחון האם ההנחות שלי הן נכונות או לא".

כדוגמא לכך חכלילי מציין את התחקיר שעשה לפני כמה שנים שבו מצא ליקויים חמורים בניהול הדיור הציבורי.

"בתחקיר של הדיור הציבורי מעולם לא קבעתי עובדות. למעשה כל מה שעשיתי היה להראות את הסתירות במידע שהמדינה נותנת. למרות שהיה לי הרבה ידע בנושא, המטרה שלי הייתה להציג את הסיפור בצורה כזאת שהקורא יוכל לגבש עמדה מבלי שירגיש שניסיתי להשפיע עליו".

הצגתי בפני חכלילי עדויות לכך שקשרים אישיים בין עיתונאים לבין מנהיגי מחאת קיץ 2011 הביאו לכך שעיתונאים לעיתים בחרו לא להציג את העובדות במלואן. חכלילי לא היה מופתע מכך ואף הוסיף שהוא אישית פיתח קשרים עם משפחות שנפגעו מהמדינה כאשר חקר את הכשלים של הדיור הציבורי. כאשר שאלתי אותו האם לדעתו הדבר פסול ויכול לפגוע בשיקול דעתו של העיתונאי הוא אמר:

"בכל דבר שעיתונאי בוחר לסקר או לחקור הוא צריך לבחון ולהיות ביקורתי כלפי עצמו וגם כלפי הסביבה לאורך כל הדרך. עיתונאי טוב צריך לדעת לעשות הפרדה בינו לבין מושאי הסיקור ולהמשיך כל הזמן לאתגר את עצמו. יתרה מכך, אתה צריך לשאול את עצמך כל הזמן איפה הגבול עובר. זה אחד הכללים הכי חשובים מבחינתי כעיתונאי. ברוב הפעמים אתה תעבור אותו אבל אם אתה רוצה להיות עיתונאי מקצועי אתה עדיין לא תתעלם מהעובדות".

אז כיצד אמור עיתונאי מתחיל להתמודד עם המורכבות המקצועית והאישית הזאת?

"קודם כל ללמוד את העובדות. גם אם אתה חושב שאתה יודע הכל, תמיד לשאוף לדעת עוד. בנוסף, כעיתונאי אתה צריך לבחון את הדברים שאתה כותב ולעמוד מאחוריהם ולשים לב שאתה לא מייצר מצג שווא".

(נצפה 4 פעמים, 1 צפיות היום)