הטרגדיה של משפחת אודסר אירעה לפני 17 שנה. כשמרדכי נותר בחיים אחרי התקף לב, המשפחה שלו האמינה שהרע ביותר מאחוריהם. אבל העובדה שהוא נדרש לעזוב את עבודתו כתוצאה מכך הובילה למפנה שהותיר צלקת אמיתית: מרדכי נאלץ להישאר בביתו שבכפר תפוח עלך מנת להחלים ולהבריא, אבל מדי פעם היה מתלווה לאחיו שלמה בחלוקת סולר ונפט לשימוש ביתי ומסחרי. נקודות החלוקה היו ביישובים הישראליים ובכפרים הפלסטיניים בשומרון. בבוקר 30.7.2002, כשהגיעו השניים אל הכפר ג'מעין הסמוך לאריאל – נורו השניים למוות מטווח קצר. הם הובאו למנוחות באותו היום בבית העלמין "ירקון". כעת, עם ציון יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, שי בנו של מרדכי משתף עם התחושות שליוו אותו באותה התקופה – ועד היום.

כשבישרו לך את הבשורה על אבא, איפה זה תפס אותך ואיך קיבלת את הבשורה?

 

"הייתי חייל בן 19. האירוע קרה במהלך ימי האינתיפאדה השנייה, זו היתה תקופה של גל פיגועים במדינת ישראל. הייתי בשירות הסדיר שלי בבסיס בצפון הארץ. קיבלתי טלפונים מחברי היישוב ומהמזכירות אם אני נמצא עם אבא שלי. לא הבנתי את פשר קבלת הטלפונים אך עניתי לכל השאלות באופן רגיל מבלי לחשוב או לחשוד במשהו. במקביל ניסיתי גם אני ליצור קשר עם אבא שלי. הוא לא ענה אז התקשרתי לאמא שלי שהייתה באותה העת בבית בחופשת הקיץ כסייעת לגננת מהיישוב. היא אמרה שהיא תלך לבדוק עם מזכירות היישוב את הנושא. המשכתי את שגרת היום שלי בבסיס עד שהחלטתי בשעות הצהריים לנסות ליצור קשר עם הבית לבדוק מה קורה עם אבא שלי. גיסתי ענתה לטלפון ושמעתי ברקע קולות של בכי וצעקות תוך שהיא שואלת אם אני בדרך הביתה.

"לא הבנתי למה היא שאלה אותי את השאלה הזאת והיא כנראה הבינה שאני לא עודכנתי על אודות הפיגוע. היא זרקה את השפופרת כי היא לא רצתה לבשר לי את הנורא מכל, והצלחתי לשמוע לחשושים ברקע שקצין העיר עדיין לא הגיע לעדכן אותי בנושא. באותו הזמן שמעתי את המפקד שלי מנסה לברר מדוע קצין העיר לא עושה את עבודתו. יש לציין ששמעתי עוד באותו הבוקר שהיו דיווחים על פיגועים בשומרון אך לא קישרתי. בשלב כלשהו התחלתי להבין שקרה משהו והתעלפתי. נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות. לקחו אותי למרפאה של הבסיס והגיע הרופא של הבסיס יחד עם המפקד שלי והמפקד של הבסיס וסיפרו לי שהיה פיגוע ושאבא שלי נפצע קשה. אמרתי להם שזה לא נכון, כי אם הוא היה פצוע אז לא היה את כל הבכי והצעקות בבית.

"לפי הבעת הפנים שלהם הם הבינו שאני צודק. שאלתי מה קורה עם דוד שלי, והם ענו לי שההודעה שיש להם הוא שאבא שלי נהרג ודוד שלי פצוע קשה. מפקד הבסיס שלי הסיע אותי לבית וכל הנסיעה בכיתי וקיבלתי טלפונים מאנשים. היו עומסי תנועה לאורך כל הדרך הביתה. כשהגעתי הביתה היו מאות אנשים סביב הבית שלנו וכשירדתי מהרכב של המפקד שלי, כל התקשורת התרכזה סביבי וצילמה אותי עד שהצלחתי לפלס את עצמי בדרך הביתה. אח שלי אלעד יצא לקראתי ושנינו התחבקנו אחד עם השני. בכניסה לבית יש גרם-מדרגות ומרוב שלא הייתי בשליטה עם עצמי החלקתי את כל המדרגות עד דלת הכניסה ואז אני רואה את אמא שלי ואת שאר האחים שלי על הרצפה בוכים ומייללים. אני מנסה להגיע לאמא שלי אך התקשורת מקיפה אותי מסביב ומצלמת אותי. הצלחתי להגיע לאמא שלי ולחבק אותה ושאלתי אותה באיזה בית חולים נמצא הדוד שלמה והיא השיבה ששניהם נהרגו. כאן התעלפתי בפעם השנייה.

"בהמשך, תוך כדי מקלחת שמעתי שהאמבולנס עם הגופות הגיע. התלבשתי ויצאתי מהבית לרחבת החנייה, פתחתי את הדלת האחורית של האמבולנס ופשוט נשכבתי וחיבקתי את הגופות. מנעו ממני לראות את הגופה בטענה שזה עלול להוות טראומה מכמות היריות שירו בהם".

"שאלתי את עצמי הרבה פעמים: למה זה הגיע לי?"

אמך מאוד לא רצתה שאביך ייסע לג'מעין אבל אביך רצה לעזור לדוד שלמה בחלוקה. איך היא לקחה את זה כשהוא החליט כן לנסוע?

הנסיעות עם דוד שלי התחילו עוד לפני שהוא ביקר בג'מעין והיו לכך סימני אזהרה רבים שרק אחרי הפיגוע התחברו לנו. אמא שלי לא התלהבה מהנסיעות אל הכפרים השכנים ליישוב אך היא השתדלה לא להתערב בנושא. קצת לפני הפיגוע אבא שלי עשה עם כל אחד מאיתנו שיחות פרידה ושיתף את החששות שלו בעקבות גל הפיגועים ששרר במדינה באותו זמן. אבא היה מסתכל על אלבומי תמונות והיה אומר "אני עוד מעט מצטרף אליכם" ולא הבנו את זה עד הפיגוע. הוא השביע כל אחד מהאחים שלא ישתף את האח האחר ורק אחרי שהוא נרצח, כל אחד שיתף את מה שהוא אמר ולמעשה כאן הכול התחבר לנו יום אחרי ההלוויה. שבוע לפני הפיגוע היה לי חלום מאוד מוזר. בחלום ראיתי הלוויה המונית עם תקשורת ורק על המצבה היה סימן שאלה.

מה אתה יכול לומר על ימיו האחרונים של אביך לפני שנרצח?

אמא שלי מספרת שהיא הייתה קמה באמצע הלילה ומוצאת את אבא שלי קורא תהילים. היא חשבה שהוא קורא תהילים כי הוא רוצה להתחזק מבחינה דתית אך לימים התברר שיכול להיות שהוא קרא תהילים על הנשמה שלו. הוא היה מסתכל על תמונות של נפטרים ואומר שהוא בקרוב מאוד יצטרף אליהם.

היום שבו אבא שלי נרצח היה יום ההולדת שלו ה-52. חגגנו לו מסיבת הפתעה לכבוד יום ההולדת שלו יום לפני הרצח. ביום הזה הוא בעיקר היה עם אמא שלי, רק שניהם. אמא שלי הציעה לו לצאת לחופש והוא ענה לה שהדבר שהוא הכי רוצה לעשות זה לבקר את אמא שלו בבית אבות. הוא אמר לה שהוא רוצה שכל הילדים והנכדים יגיעו והוא רצה שכמה שיותר יגיעו לבית של סבתא ויצטלמו איתה. אף אחד לא העלה בדעתו שזה למעשה תמונת פרידה מאבא.

היו שאלות ששאלת את עצמך אחרי האירוע? 

בעיקר שאלות של למה זה הגיע לי. היו לי הרבה מאוד שאלות של למה. אבל אני מעוניין להעביר מסר של "ובחרת בחיים". אנחנו ממשיכים לחיות למרות השכול. המשורר חיים נחמן ביאליק כתב "במותם ציוו עלינו את החיים" ולכן אנחנו ממשיכים לחיות, ממשיכים לאהוב ולפתח את הארץ. אני מאחל שתהיה אחדות בעם ישראל מאחר וזה מה שמחזיק אותנו כאן. מעל הכול שיהיה שלום ואחווה בתוכנו במדינה.

(נצפה 39 פעמים, 1 צפיות היום)